האונה הקדמית של פינאס גייג'

ב-1848 עבד בחור בן 25 בשם פינאס גייג' בחברת הרכבות בוורמונט. הוא וחבריו עסקו ביישור הקרקע לפני שמניחים עליה את פסי הרכבת. כדי ליישר את האדמה הם היו צריכים לפוצץ את הסלעים. יום אחד אירעה תאונה ששינתה את חייו של פינאס לתמיד. חומר הנפץ התפוצץ מוקדם מדי ומוט ברזל שבו פינאס השתמש כדי לדחוס את הפצצה לתוך חורים בסלע עף ישר אל תוך פניו, עבר דרך הגולגולת שלו ומוחו אל מחוץ לראש ונחת במרחק של 25 מטר. למרבה ההפתעה גייג' חזר להכרה מלאה תוך דקות אחדות. הוא לא רק שרד את הפיצוץ אבל גם יכול היה לדבר וללכת. חבריו לעבודה לקחו אותו לרופא שניקה וחבש את הפצעים. יכולתו השכלית של פינאס לא השתנתה אחרי התאונה ולא היה שום שינוי ביכולות התנועה שלו, הדיבור או הזיכרון. אבל בכל זאת הוא היה שונה. לפני התאונה הוא היה אחראי, חכם ונחמד. אחרי התאונה הוא נעשה לא אחראי, מקלל הרבה, לא מכבד מנהגים חברתיים. החברים שלו אמרו "גייג' כבר לא הוא עצמו". הוא כבר לא יכול היה להחזיק את העבודה שהיתה לו לפני התאונה וכנראה שנדד שנים מספר. לבסוף הוא הגיע לסן פרנסיסקו שם משפחתו דאגה לו. פינאס גייג' מת 12 שנים אחרי התאונה.

עשרים שנים לאחר התאונה הרופא שטיפל בפינאס קישר את השינויים ההתנהגותיים עם נזק לאזור הקדמי של המוח. באותו הזמן חשבו שהמוח אחראי על שפה ותנועה והאפשרות שהמוח מתפקד בעיבוד רגשות והתנהגות חברתית הייתה חדשה. בנוסף, המדענים באותה תקופה האמינו שתיפקודי המוח אינם ממוקמים באזורים מסוימים. וכך, בלי כוונה, פינאס גייג' תרם להבנה שלנו את הדרך שבה המוח מעבד מידע.

בשנות ה-90 מדענים השתמשו בשיטות חדשות ובדקו את גולגלתו של פינאס גייד'. הם מצאו שהתאונה פגעה בשתי ההמיספרות של האונה הקדמית, שהיא החלק במוח אשר משפיע על התנהגות חברתית. היום רופאים רואים חולים עם נזק לאונה הקדמית בדרך כלל בתאונות דרכים, ירייה, או נפילות חזקות. גם חולים אלו כמו פינאס גייג' חווים שינויים דרמטיים ביכולת הרגשית וביכולת קבלת ההחלטות שלהם.

עוד על ההיסטוריה של חקר המוח אפשר למצוא באתר של מדעי העצב לילדים